27.5.2024

מועדי האביב קטעו את רצף העבודה במכון בימי פגרה ושבתון (אם כי לא את התקדמות המחקרים עצמם) והביאו לדחיית פרסום המידעון הזה בחודש בקירוב. על כן מובא בו הפעם סיקור של שלושה חודשי פעילות (ולא חודשיים...).

עיקר הפעילות במכון מוקדשת בימים אלה, מטבע הדברים, למחקרים שהם נגזרת ישירה של "המצב" - כלומר לפנים שונות של התמודדות הקהילות הקיבוציות עם מלחמת "חרבות ברזל" והשלכותיה. כך גם, במידה רבה, תוכן המפגשים בפורומים המחקריים השונים שבהם פעילים חוקרי המכון.  

מתוך כך, מידעון זה - שעיקרו סקירה נרחבת של המחקרים המתהווים ושל תחומי חקר ופעילות נוספים שחוקרי המכון שותפים להם בימים אלה - "צבוע" אף הוא ברובו, ב"צבעי" הזמן הזה. נקווה שלא ירחק היום שבו נוכל להשיב ימים לתיקנם ומחקרים לשגרתם.

אנו מזמינים אתכם להיות איתנו בקשר, לשתף אותנו במידע רלוונטי ולהציע רעיונות והצעות לשיפור המידעון.

מערכת המידעון: חנה גולדמברג, אליאט אורחן וד"ר דורון נדיב

וצוות המכון כולו. 

עריכה: ד"ר נורית פיינשטיין

האירוע התקיים ביום שישי 8 במארס בקיבוץ עין השופט.

מושב ראשון:

יו"ר ומנחה: ד"ר שלמה גץ

נשאו דברים:

* משפחת ינאי – דברים לזכר חנה ויונה ינאי - ארנה חכים, ביתם של חנה ויונה; נגינה ושירה של עמליה - הנינה של יונה וחנה.

* טלי פורן (מקבלת הפרס) – הציגה את מחקרה:

"השתקפות של קונפליקטים בניהול הכלכלי-חברתי בקיבוצים"

(תקציר המחקר פורסם במידעון הקודם).

* ד"ר נועה רוזן הציגה את עבודת הדוקטור של, שכותרתה:

"הישוב השלישי:" ההתפתחות ההיסטורית של האידאולוגיה והפרקטיקה הכלכלית בקיבוצי פועלי אגודת ישראל, 1967–1924

תקציר ההרצאה:

המחקר עוסק באוכלוסייה ייחודית המהווה חלק בלתי נפרד מן התצרף של החברה הארץ-ישראלית – ההתיישבות הקיבוצית החרדית. קבוצה זו טרם נחקרה באופן מעמיק וממצה. המחקר עוסק בשנים 1924-1967 ומתמקד בקיבוצים החרדיים שהוקמו על ידי חברי תנועת פועלי אגודת ישראל (פאג"י).

תנועת פאג"י ייסדה בתקופה הנחקרת שנים עשר יישובים. המחקר מתמקד בשלושה מהם, שהמשותף להם הוא היותם מושתתים על יסודות שיתופיים-קיבוציים; מחנה ישראל שהוקם ב-1924 והתפרק בפעם השלישית והאחרונה ב-1938, חפץ חיים שעלה על הקרקע ב-1944 ושעלבים, שעלה על הקרקע ב-1951 – השניים האחרונים עומדים על תילם עד היום.

המחקר בדק את השורשים האמוניים והאידיאולוגיים שעמדו בבסיס הקמת הקיבוצים החרדים ואת השפעת האידיאולוגיה הסוציאליסטית והאמונה הדתית על תהליכי קבלת ההחלטות בקיבוצים אלו.

כמו כן, נבחן בו המפעל ההתיישבותי-שיתופי של פאג"י אל מול תאוריות כלכליות העוסקות ביחסי דת וכלכלה ואל מול תאוריות המתמקדות בהתפתחות כלכלת היהודים בארץ ישראל בהשוואה לאופן התנהלותם הכלכלית בארצות הגולה.

ניתוח המקורות נעשה תוך הישענות על בנייתה של מסגרת תיאורטית רחבה שהיוותה תשתית לבחינת התנהלותה הכלכלית של התנועה הקיבוצית החרדית.

המסקנות העולות מן המחקר מצביעות, מחד גיסא, על הרפורמה שחוללו הקיבוצים החרדים בנוגע לתשתית התעסוקתית של קהילות חרדיות, זאת בדומה לרפורמה במבנה התעסוקתי הכללי של היהודים בארץ ישראל, לעומת המבנה שהיה קיים בתפוצות. מאידך גיסא, המסקנות מצביעות על המשמעות הכלכלית של ההישענות הבלתי מתפשרת על דברי הרבנים, שלא אפשרה את רמת ההתפתחות הכלכלית והמשקית שנצפתה בישובים החקלאיים שאינם חרדים.

ממצאי המחקר חושפים חברה ייחודית, שהמסקנות העולות ממחקרים רבים העוסקים ביחסי הגומלין בין דת לכלכלה, אינן חלות עליה. ההתנהלות "הטבעית" הרווחת והמוכחת מחקרית, היא הכפפת חוקי הדת לאתגרי הכלכלה. ואכן, הפוסקים בתפוצות ישראל לאורך הדורות נטו לאחוז ב"ראליזם דתי", המאפשר לדבוק בציווי הדת, מחד גיסא, ומאידך גיסא - להימנע מהנחיות העלולות להוביל להתמוטטות כלכלית.

במחקר הנוכחי נמצא כי בשונה מקבוצות דתיות שיתופיות אחרות, כגון הקיבוץ הדתי המתקיים במרחב הארץ-ישראלי והקומונות ההוטריות הנוצריות בצפון אמריקה, בקיבוצים החרדים, גברו הנחיות הרבנים על ההיגיון הכלכלי, וגם כשהובילה הדֵּבקוּת הדתית למצוקות רעב ועוני, ואף גרמה לפירוקו של ישוב, נאחזו בהן החברים ולא הרפו. כזו היתה לדוגמה, הדבקות בשנת השמיטה במלואה. במחקר נחשפו המחירים האישיים והקבוצתיים אותם היו נכונים לשלם חברי הקיבוצים החרדים, על מנת לדבוק בדברי רבותיהם.

מושב שני  - רב-שיח על אירוח קהילת נח"ל עוז במשמר העמק אחרי ה-7 באוקטובר.

יו"ר ומנחה: פרופ' מיכל פלגי

משוחחים: ד"ר דורון נדיב (משמר העמק), דני רחמים (נח"ל עוז).

תקציר:

הדוברים סקרו את אתגרים המרכזיים בתקופה הראשונה לאירוח חברי נח"ל עוז במשמר העמק.

דני (נח"ל עוז) סיפר כיצד דאגה קהילת משמר העמק דאגה להתארגנות הראשונית של 350 אנשי נח"ל עוז בחדרי מוסד "שומריה" ולארגון הארוחות עבור המפונים (כיום דואגים אנשי נח"ל עוז לארוחותיהם בחדר האוכל של המוסד בעצמם). הוא ציין כי עד היום, ובכל יום מחדש, מדהימים את המפונים האהבה, החיבוק והדאגה של מארחיהם, אליהם חברו גם מתנדבים רבים מקיבוצי הצפון ואנשי המועצה האזורית מגידו.

לדבריו, הצטרפו לדי נח"ל עוז בחלקם למסגרות חינוכיות קיימות ועם הזמן הוקמו מסגרות נפרדות לצעירים שביניהם. סודר גם לווי פסיכולוגי לזקוקים לו.

אחרי כמה שבועות אישה אסיפת קיבוץ משמר העמק ברוב גדול להאריך את תקופת האירוח לשנה שלמה.

דורון (משמר העמק) ציין כי מאז 2015 התפנו חברי נח"ל עוז למשמר העמק ארבע פעמים, כך שהם מתורגלים והמקום מוכר להם. הוא התייחס לקשיים שעלו במהלך האירוח הנוכחי, הארוך בהרבה מקודמיו. הנעורים קיבלו בהבנה שיש לפנות את החדרים ב"שומריה" אך משהתארך האירוח מעבר למצופה תחילה, נוצרו קשיים גם בדיור וגם בשימוש בשרותי שונים. בקיבוץ עלה חוסר שביעות רצון בגין התורים בחדר האוכל ובכלבו, אבל כולם הבינו שבמצב הקיצוני שנוצר יש צורך להתגייס ולהתגבר על כך.

דורון הרחיב את היריעה לגבי המפגש האנושי שמחזק את הקיבוץ השיתופי. היתרון של משמר העמק בולט בחוסנו בגודלו ובקיום של מוסדות רווחה פעילים, מה שסייע להתגבר על הקשיים.

לאחרונה הוכשר שטח של משמר העמק והוצבו בו 40 קארווילות עבור מפוני נח"ל עוז, כפתרון זמני לטווח ארוך.

דני סיפר על ויכוח גדול שניטש בין חברי נח"ל עוז האם להישאר במשמר העמק או לעבור לכפר המכביה שבסופו בחר הרוב להישאר, משום שהדי.אן.איי. של נח"ל עוז מבוסס על קהילתיות והערבות ההדדית היא מרכזית. אחרי ההחלטה חלק מהוותיקים עברו לדיור מוגן ב"מגדלי הים התיכון" בבת ים.

דורון הדגיש שבמשמר העמק הוחלט להאריך את שהותם של אנשי נח"ל עוז ככל שיידרש, אף מעבר לשנה, הן משום שההערכה מתי ניתן יהיה לחזור לנח"ל עוז משתנה כל הזמן והן משום שיש משפחות שלא מוכנות לשוב לשם. מתקיים על כך מו"מ רציף עם מנהלת "תקומה".

צוות החוקרים של המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי בשיתוף החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה בוחן את תהליכי ההתאקלמות של המפונים מקיבוצי עוטף עזה שפונו לקיבוצים מארחים. המחקר מתמקד במערכת היחסים שבין שתי הקהילות (המפונים והמארחים), באתגרים שעמדו/עומדים בפניהן ובדרכי ההתמודדות שלהן איתם, הן כיחידים והן כקהילה. עד כה ערכנו ראיונות עם בעלי תפקיד בקיבוצים המפונים ובקיבוצים המארחים וכן עם חברי/חברות אותם קיבוצים.

בנוסף, נערך בימים אלו סקר של המכון לחקר הקיבוץ באשר לקיבוצי גבול הצפון שהתפנו, אשר בחן לאן התפנו ומה מידת שביעות הרצון במקום מגוריהם הנוכחי.

עד כה הסתיים איסוף הנתונים מכמה קיבוצים, וכעת אנו עוברים לקיבוצים נוספים ולמושבים. אנו מפרסמים ממצאים ראשוניים העוסקים במקום המגורים הנוכחי של המפונים. חלק זה של המחקר נערך על ידי ד"ר שלמה גץ וחנה גולדמברג. המשיבים הם 280 תושבים מארבעה קיבוצים מפונים מגבול לבנון.

לאן התפנו? היכן הם כיום?

חלק גדול ממפוני גבול הצפון התפנו מספר ימים לפני שהמדינה החליטה על הפינוי והקצתה משאבים ובתי מלון לצורך זה. בשלב הראשן כמחצית ממשתפי הסקר הגיעה לקרובי משפחה או חברים, רבע מהם התאכסן בבתי המלון והשאר (כרבע) התפזרו בין אפשרויות שונות (כתת כוננות וכמה בודדים נשארו בישוב, מעטים הספיקו לשכור דירה, אחרים נסעו לחו"ל').

לאחר חמישה חודשים התמונה השתנתה. קרוב לשני שלישים החליפו את מקום מגוריהם מאז הפינוי הראשון. השהות בדירה של חברים או קרובים לזמן ממושך העיקה הן על האורחים והן על המארחים ולכן הם חיפשו פתרונות אחרים. שיעור הבוחרים לגור אצל משפחתם או חבריהם ירד ל-13%. הפתרון העדיף היה – דירה שכורה. כיום מעל 40% מתגוררים בדירה שכורה. חל גם גידול בשוהים בבתי המלון. כמחצית ממבני ובנות 65 ומעלה שוהים בבתי מלון, והשאר מפוזרים בין קרובי משפחה לדירות שכורות, בעוד כמחצית מהגילים הצעירים יותר שוכרים דירה והשאר נמצאים בבתי מלון או אצל קרובי משפחה.

השאר בפתרונות הנוספים...

 למה החליפו מקום מגורים?

החלפת מקום המגורים יכולה לנבוע מחוסר שביעות רצון מהמקום בו נמצאים או ממשיכה למקום אחר הנתפס כטוב יותר או מתאים יותר.

הסיבות העיקריות אותן ציינו המשיבים לסקר קשורות לחוסר שביעות רצונם מהמקום הראשוני אליו התפנו. כשני שלישים ציינו את התנאים הלא נוחים והצפיפות. כ-90% מאלה שעזבו את בתי המלון ציינו זאת כסיבה חשובה, וכך גם 60% מאלה שהתפנו למשפחתם או חבריהם. סיבות נוספות היו חוסר עצמאות (45%) ורעש (34%). כמו כן, רוב ההורים ציינו את הרצון למצוא פתרון מתאים לילדים כסיבה חשובה למעבר למקום אחר.

הסיבות למעבר בשל היתרונות של המקום החדש מופיעות בדרגת חשיבות נמוכה יותר. 42% ציינו את הרצון להתקרב למשפחה כסיבה חשובה או חשובה מאוד למעבר. הרצון לחיות בקרבת אנשי הישוב היה חשוב ל- 30%, להתרחק עוד יותר מהגבול היה חשוב ל-29%. האפשרות  לחיות בעיר כסיבה לשינוי מקום המגורים הייתה חשובה ל-6% בלבד מהמשיבים.

 ממה מרוצים במקום המגורים הנוכחי?

בראש הרשימה מופיעים איכות החיים (61% מרוצים או מרוצים מאוד) ותנאי המגורים (57% מרוצים או מרוצים מאוד). קבוצה גדולה, אם כך, של כ-40% אינה מרוצה הן מאיכות החיים והן מתנאי המגורים. יש הבדל בשביעות הרצון לפי מקום המגורים. מאיכות החיים ותנאי המגורים מרוצים כשלושה רבעים מהגרים עם משפחתם או חבריהם, כשני שליש משוכרי הדירות וכמחצית ממי שנמצא בבתי המלון. משרותי הבריאות מרוצים שני שלישים מהגרים בבתי מלון או עם משפחתם, ורק 44% משוכרי הדירות. שוכרי הדירות גם פחות מרוצים מהפעילות התרבותית (34% מרוצים לעומת 41% מהגרים עם משפחתם ו-47% מהגרים במלון), ומחיי החברה (17% מרוצים לעומת 45% מרוצים בשאר המקומות). אפשר להסביר זאת בכך ששוכרי הדירה נמצאים בסביבה חדשה, ללא תמיכה של סביבה מוכרת ותומכת (משפחה או חברי הקהילה).

הפיזור הרב של תושבי הישוב מקשה על הרגשת הקהילה. במלון בו שוהים עוד מפונים מאותו ישוב, 52% מרוצים מתחושת הקהילה לעומת פחות מ-20% ממי שגר אצל משפחתו  ו-14% בלבד מרוצים בקרב שוכרי הדירות. מהתקשורת הפנים-ישובית מרוצים כשליש מהגרים במלון, ובין 10% ל-20% בקרב השאר.

חלק א' – שיח גלריה בתערוכה "מרחב ללא מילים" – תערוכה קבוצתית של חברי קיבוץ נח"ל עוז היוצרים בביתם הזמני בקיבוץ משמר העמק.

השתתפו: דן איטח ואבי בן-זקן (נח"ל עוז), אירה חייט (משמר העמק) וחוקרי המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה.

"חיפשתי שקט", אמר אבי, איש נח"ל עוז, ממשתתפי התערוכה, כשביקש להסביר מדוע נכנס ימים ספורים אחרי אסון ה-7 באוקטובר לסדנת הקרמיקה במשמר העמק, שפתחה שעריה, כמו הקיבוץ כולו, לחברי נח"ל עוז וילדיהם, הלומי האירועים של "השבת השחורה" שמצאו בסדנה ובמגע עם החימר "חדר בריחה", כך להגדרתם. 

ואמנם, כל המציגים בתערוכה אינם קרמיקאים מקצועיים או אמנים יוצרים בשגרת חייהם, פרט לאירה חייט, חברת משמר העמק ומנהלת הסדנה, המציגה בתערוכה את עבודותיה בין עבודותיהם כשווה בין שווים. עיסוקיהם היומיומיים של דן ואבי, שני האמנים הטריים שעימם נפגשנו, שונים בתכלית ולמעשה זוהי להם הפעם הראשונה להתנסות במלאכת הפיסול בחימר.

למה דווקא חימר? (ולא ציור, נניח...), אנחנו שואלים והם משיבים: א', כי זה החומר שנזדמן לידיהם הודות להחלטתה של אירה לפתוח בפני מפוני נח"ל עוז את סדנתה כבר ב-8 באוקטובר, וב', כפי שמסביר לנו דן, "היינו צריכים להרגיש את החומרים", או במילים אחרות - היינו זקוקים למגע. "חימר", הוא מסביר, "זה גוש שלאט לאט נותנים לו צורה"...

על שאלתי מה הניע אותם במהלך היצירה, מה היה חלקו של המרכיב התרפויטי ומה חלקו של מעשה האמנות, השיב אבי כי בתחילה מילאה אצלו העבודה בחימר רק צורך טיפולי, פורקן, אבל עם הזמן ניתן מקום גם לאמנות. האמת היא, הוסיף, שלקח לו זמן להתיידד עם הצעתה של אירה להציג את העבודות בתערוכה ולהסתכל עליהן לא רק דרך הפריזמה הטיפולית שאותה נועדו לשרת לכתחילה, אלא גם כבעלות איכות אמנותית. 

את האות המובהק ביותר לניצני ההחלמה שכבר ניכרים באנשי נח"ל עוז, אני מוצאת בדבריה של אירה על כך שלאט לאט עוברים האנשים שבאים ליצור בסדנה מפיסול חופשי לקדרות, ליצירת כלי בית, כלומר מעיבוד בחומר של הטראומה ושל אובדן הבית שחרב, להסתכלות קדימה והתכוננות לבית שעוד יקום.

לצד עבודות הקרמיקה, משולב בתערוכה גם מייצג וירטואלי של הקעקועים שחרטו חברי נח"ל עוז בגופם בעקבות האירועים ולהנצחתם, מייצג שמצליח לעורר גם במי שאינו חובב של הז'אנר, התרגשות רבה. 

 לסיכום - 

* התערוכה מצומצמת בהקפה, אך מזמנת חוויה רגשית עמוקה מני ים. מאז ביקורנו היא נדדה למרחב התערוכות ב"יד טבנקין" שברמת אפעל ושם היא מוצגת בימים אלה. 

* מה עוד לא נאמר על האימוץ והקליטה המכילה ורחבת הלב והמעוף של מפוני נח"ל עוז במשמר העמק? ולראייה - אפילו אמנות משותפת לשני הקיבוצים, אורחים ומארחים, כבר צומחת לה...

* היכן שיש שאר רוח, ישנה בהכרח גם תקווה!

* האמנות היא כלי אפקטיבי מאוד בעיבוד הטראומה ובהחלמה ממנה, אך החלמה מלאה אינה אפשרית כל עוד פצע המצאם של חטופינו בשביים עודו פתוח ומדמם!

חלק ב' – סיור בתצוגת הקבע של המוזיאון בהדרכת האוצרת, ד"ר עידית רן-שכנאי, ושיח על תהליכי ההתחדשות של המוזיאון והלבטים הקיימים בימים אלה בקרב צוות האוצרות של המוזיאון, באשר לניסוח הנרטיב המרכזי, עדכון התצוגה, השימוש בכלים חדשניים, הגדרת קהלי היעד של המוזיאון ודרכי הפנייה אליהם. היה בשיח משום סיעור מוחות אינטרדיסציפלינרי בין האוצרת לבין צוות המכון. תקוותנו כי עלה בידינו לתרום מידיעותינו ומתובנותינו, ולו במעט, להפריית תהליך החשיבה שהוצג לנו.    

קבוצת המחקר "קיבוץ זוכר", המשותפת למכוני המחקר הקיבוציים ולבית לוחמי הגטאות, מטרתה הוספת הבטים חדשים ועדכניים למחקר השואה והתנועות הקיבוציות, אשר יראו אור בסופו של תהליך בספר מחקרים פרי עטם של חברי הקבוצה. מבין חוקרי המכון, משתתפים במפגשי הקבוצה ד"ר נורית פיינשטיין וד"ר נדיב דורון, שעתידים גם לתרום את חלקם לקובץ המאמרים המתגבש.

מטבע הדברים, קיבלו נושאי השיח בהתכנסויות הקבוצה נדבך נוסף ומשמעותי, שלא לומר "טוויסט בעלילה", נוכח אירועי ה-7 באוקטובר והשפעתם הרת האסון על קהילות קיבוציות רבות. אימוצה, המובנת אך בה בעת השנויה במחלוקת, של "טרמינולוגיה שואתית", לתיאור האירועים והשלכותיהם, הן בציבור הרחב, הן בתקשורת והן בקרב חוקרים, חייבה אף היא דיון.

לכך הוקדש מפגשנו ב-2 באפריל ביד טבנקין, שכותרתו היתה "השואה, הקיבוץ, השבעה באוקטובר – סימני דרך". בראשית המפגש שמענו חמש הרצאות קצרות של הפרופסורים, חברי הקבוצה, נילי קרן, דליה עופר, אביבה חלמיש, משה שנר והדס וייסמן. בהמשכו, קיימנו דיון נרחב בהשתתפות כל חוקרי הקבוצה.

מפגש נוסף, שהתקיים ב-21 במאי בבית לוחמי הגטאות, הוקדש להצגה של שני מחקרים מתגבשים נוספים ולדיון בהם:

* מחקרו של נטע שפירא "התוודעות: מה גילה הניסיון לעצור את הקשרים עם גרמניה בתנועת הקיבוץ הארצי בשנת 1965".

* מחקרה של ד"ר שרון גבע: "אדמה זוכרת – השנה הראשונה בתולדות קיבוץ לוחמי הגטאות".

פורום החוקרים המשותף למכוני המחקר הקיבוציים התכנס פעמיים בשלושת החודשים האחרונים:

* המפגש ב-1 במארס הוקדש לנושא "הקיבוץ במבחן האבדן והעקירה – אז והיום" ולהשוואה, המתבקשת בסוגית פינוי הישובים, בין תש"ח לתשפ"ד. המפגש כלל שני מושבים:

המושב הראשון התמודד עם הנושא מפרספקטיבה היסטורית, והשתתפו בו פרופ' אביבה חלמיש (יו"ר ומגיבה), ד"ר נורית כהן לוינובסקי (כותרת הרצאתה: "פליטים בארצנו - תש"ח, תשפ"ד") ופרופ' לילך רוזנברג פרידמן (כותרת הרצאתה: "הפינוי בתש"ח בראי הילדים והאימהות").

המושב שני נתן לסוגיית ה"עקורים מביתם" מבט עכשווי. השתתפו בו ד"ר עומר עינב (יו"ר ומנחה), גיורא זלץ (ראש המועצה האזורית גליל עליון) שסיפר על המתרחש בגליל העליון, על הקשיים וההתמודדות עמם, ויפתח צלניקר (מנהל קהילת בארי) שסקר את הקשיים בקהילות עוטף עזה בכללן ובקיבוץ בארי בפרט.

בעקבות שני המושבים, ההיסטורי והעכשווי, התקיים דיון שבו עלו שאלות רלבנטיות רבות ובהן: האם נוצר בימים אלו בקהילות המפונות מתח בנושא הפינוי בדומה למתח שהתקיים בסוגיה ב-1948? האם נוצר מתח בין הרוצים לשוב לקיבוץ לאלה שאינם רוצים? בימים של פגיעה במנגנוני החוסן הקהילתי, מהן הדרכים לשמור על הקשר בין חברי הקהילה בקיבוצים שהתפזרו בין יעדים שונים? סוגיית חוסר האמון של הקהילה הקיבוצית כלפי המדינה, האם בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר השתנה מעמדה של התנועה הקיבוצית בקרב מוסדות המדינה ובתודעת הציבור הרחב? ועוד...

המושב השני, ב-3 במאי עסק במחקרו של ד"ר אורן קלמן בנושא "שאלת הצדק החלוקתי: חלוקת שטחי השיפוט בין עיירות פיתוח למועצות אזוריות בימי ראשית המדינה" (יו"ר: פרופ' מאיר חזן, מגיב: פרופ' אמיר גולדשטיין).

יישובי גבול הצפון

מסקירת העיתונות ואתרי החדשות במארס ובאפריל עולה שבחודשים אלה העיסוק היה בעיקר ביישובי גבול הצפון: הקיבוצים והמושבים בגליל העליון ובגליל המערבי והערים קריית שמונה ושלומי.

להלן מבחר כותרות: 

"התושבים קורסים, חייבים להקים מינהלת ליישובי גבול הצפון" כולל היישובים הלא יהודיים ברמת הגולן.

נשיא המדינה הרצוג ביקר בקיבוצים בגליל עליון בחודש מרץ אמר: "יש פה תחושה עמוקה של התעלמות והזנחה".  לדברי התושבים  "המלחמה לקחה אותנו עשרים שנה אחורה, ויש תחושה ברורה בקרב התושבים שאין מי שידאג לנו."

קילומטרים בודדים מפרידים בין יישובי הצפון שפונו לאלה שלא, אך המציאות לא נעצרת בקו האקראי שקבע משרד הביטחון. תושבי אותם ישובים שלא פונו שומעים את קולות הנפץ, לא יודעים מה לעשות עם הילדים באין מסגרות, וכעת עומדים לאבד את פרנסתם

" 40   אחוז ממפוני הצפון דיווחו שלא יחזרו לביתם". "הקהילות מתפרקות": בצפון מתריעים שלא יהיה מי שיחזור ליישובים אם הפינוי יימשך".

סוף עצוב: אחרי 42 שנים בקיבוץ חניתה - המפעל שמעסיק 150 עובדים עובר בגלל המלחמה.

הבעיה בצפון לקיבוצים שלא פונו בכלל או פונו בצורה עצמאית לא מאורגנת, ממשיכה להיות מערכת החינוך בכלל  ובמיוחד  החינוך העל- יסודי.

ליישובים הצפונייים שפונו למלונות סביב הכינרת הוקמה מערכת חינוך בקירבה (פוריה).

"חלק מתלמידי בתי הספר בגבול הצפון פונו מיישוביהם, (גם חלק מהמורים מפונים) ומאז הם נעים בין מסגרות חינוכיות שונות. חלקם עברו בין 2-3 מסגרות מתחילת השנה, ובקרב בני הנוער יש אחוזים גבוהים של תלמידים ותלמידות שנפלטו ונשרו ממסגרות לימודיות. כמו כן, שאר תלמידי גבול הצפון, שמתגוררים ביישובים שממוקמים מעל ל-4 ק״מ מהגבול ולא פונו מבתיהם - זכאים ל-12 שעות לימוד שבועיות בלבד. "  מנהלי בתי הספר בצפון מתריעים: רק 30% מהתלמידים יהיו זכאים לבגרות

תלמידים מפונים מהצפון מבקשים לקבל את אותן הקלות בבגרויות שמקבלים תלמידי העוטף.  הורים בצפון מתלבטים אם להחזיר את ילדיהם לבתי הספר. המחיר: נסיעה מסוכנת ולימודים במבנה לא ממוגן  

לסיכום:

רוב תושבי היישובים הצפוניים המרוחקים יותר מ-3.5 ק"מ מגבול הצפון אינם עובדים, ילדיהם אינם מנהלים למידה רציפה, וחיי הקהילה שלהם מושבתים.  למרות שהם חיים תחת ירי בלתי פוסק, הם אינם זכאים כמעט לתמיכה.

בעיתונות אין כמעט התייחסות לעזיבת המלונות ולמעבר לדירות שכורות (לפעמים מספר מעברים למשפחה אחת). ההורים משתדלים שמעברים האלה יתקיימו תוך שמירה על רצף לימודי של ילדיהם מבלי שיאלצו להחליף מסגרת לימודית.

ישובי הדרום (העוטף)

חלק מתושבי יישובי הדרום (העוטף) עברו למגורים זמניים-קבועים בצורות שונות – בניינים בעיר, קיבוץ בתוך קיבוץ, קארווילות. מערכות החינוך התייצבו, ולמראית עין ישנה חזרה "לנורמליות", "בבית אך לא בבית".

הידיעות שמתפרסמות על שיקום האזור אינן אחידות ולפעמים מתנגשות זו בזו. למשל: "הממשלה אישרה את תוכנית הענק לשיקום העוטף בהיקף של 19 מיליארד שקל".  הממשלה דחתה העברה של 10 מיליארד ש"ח לפיתוח עוטף עזה; ראשי רשויות אומרים: 'נראה אותם [את הכספים] רק במצגות'".  

שיקום  פיזי של הקיבוצים בעוטף:  המודל פורץ הדרך שמקדמת מנהלת "תקומה" לשיקום יישובי הנגב המערבי, שלפיו התקציב והאחריות לשיקום יועבר לידי הקיבוצים עצמם, מעורר ביקורת. גורמים מטעם המדינה טוענים שמדובר בהתנערות מאחריות של המדינה לשיקום היישובים, שנעשית בעיקר כדי להימנע מתקדימים יקרים, וכי הקיבוצים לא יצליחו לעמוד במשימה בעצמם.

עניינים כלליים:

* חטיבת הבריאות במכבי שירותי בריאות, מוסרת על סקר חדש. לפי הסקר כשליש מהמפונים דיווחו על שינוי לרעה במצבם הבריאותי,. עוד חושף הסקר עלייה של 45% במפונים שמעידים שהם נוטלים תרופות לטיפול במצבי דיכאון או חרדה. שליש מההורים ציינו שחל שינוי לרעה בהרגלי התזונה של הילדים.

עוד עולה מהסקר כי 76% מהמפונים שהיה להם תור לרופא או לבדיקה רפואית, דחו או ויתרו עליהם. "מהסקר עולים ממצאים מדאיגים במיוחד, ניכרת ההידרדרות בבריאותם הפיזית והנפשית של המפונים". בעיתונות  ובאתרים השונים מציינים את תנועת התנדבות של חברי קיבוץ גמלאים (וכן צעירים יותר) ממרכז הארץ ומאזורים אחרים שאינם מפונים, לעזרת החקלאים בדרום ובצפון ולתחזוקת הגינות בקיבוצי "העוטף".